ענת זלמנסון קוזניצוב

זמן קריאה 5 דקות

דיון מחושב: אישור יציאה מגן עדן

Student Struggle for Soviet Jewry l Yeshiva University Archive

מבוא

בשילוב נדיר של מתמטיקה בסיסית והיסטוריה, נסביר את קו המחשבה של בריה"מ בנוגע ליציאה של אזרחים מגבולותיה, על מס התואר שנתנו כדי לחזק את הגבלת היציאה, ועל אמנת ג'קסון-ואניק שהטילה מגבלות על סחר בין ארה"ב לבריה"מ.

דרך חישוב מתמטי פשוט, ניתן להפריח טענות והצהרות שקריות. למשל הממשלה הסובייטית הצהירה שהם נותנים ליהודים לצאת בלי בעייה. הנה, למשל בשנת 1968 יצאו 379 יהודים.

אבל כמה יהודים היו בבריה"מ? כמה ביקשו אישור יציאה וקיבלו סירוב? וכמה פחדו לבקש?

חומרים

לחצו כאן להורדת התמונות השיעור

תהליך

ספרו לתלמידים:

ברית המועצות הייתה אחת משתי מעצמות-העל בעולם (יחד עם ארצות הברית), אבל המעצמה הזאת לא החזיקה מעמד והתפרקה ב 1991, רק אחרי 74 שנים של קיום.

ברית המועצות הייתה מורכבת ממדינות שנכבשו על ידי רוסיה, ולכן כולם הוכרחו לדבר רוסית, מכיוון שהשלטון הכובש ניסה למחוק כל זהות שהיא לא רוסית קומוניסטית.

בברית המועצות היו 3 מיליון יהודים, אבל המדיניות הייתה נגד דת, כל דת.

המשטר הסובייטי אסר על קיום חיים יהודיים, אך מנגד מנע מהיהודים לצאת לישראל.

בעיני ההנהגה הסובייטית - יציאת היהודים הייתה סמל לכישלון התעמולה שברית המועצות היא גן עדן עלי אדמות. לכן כל ביטוי ליהדות, לציונות, לאהדה לישראל או לשאיפה לעלות לישראל היה נחשב לבגידה.

רבים נעצרו ללא פשע ממשי, ונשלחו למאסר באשמת ריגול או בגידה.

ממשלת ברית המועצות התייחסה לאזרחים כאל רכוש המדינה, ואסור היה לצאת מגבולות המדינה ללא קבלת אישור מיוחד: לא לטיול ובטח לא על מנת לעזוב את בריה"מ.

מי שביקש לצאת היה צריך לעבור דרך משרד הפנים, ולרוב לקבל סירוב.

לפי התפיסה של בריה"מ, אם החברה הסובייטית היא עליונה ועדיפה הרי שאדם שפוי לא ירצה לעוזבה, ובמידה ומישהו מעוניין לעוזבה, סימן שהוא זקוק לחינוך מתקן על-מנת להחזירו לדרך הישר.

בברית המועצות האבטלה הייתה אסורה לפי החוק, מי שסומן כ"בוגד" (= מי שרוצה לעזוב הוא "בוגד") גם היה לרוב מפוטר מהעבודה ובכך הפך לעבריין.

עם מותו של סטאלין ב 1953 ועלייתו של חרושצ'וב, המצב החל להשתנות.

חרושצ'וב אמנם מיעט להתייחס לנושא ההגירה בכלל, ולנושא עליית יהודים לישראל, בפרט. הוא הגיב רק על שאלות ספציפיות ובתשובותיו הביע אופטימיות יחסית: בריה"מ קיבלה על עצמה את העיקרון ההומניטרי של איחוד משפחות.

"אנשים בודדים מעלים את השאלה של יציאת יהודים. יש כאלה שאף אומרים כי בבריה"מ קיימת כביכול אנטישמיות. אין כדבר הזה בארצנו... ומה שנוגע לאיחוד משפחות הרוצות להיפגש עם קרוביהם או לעזוב את בריה"מ, הדרך פתוחה בפניהן ואין כל בעיה בנידון"

הצהרה חד-משמעית זו התפרסמה בעיתוני בריה"מ למחרת היום. כלומר, היא היוותה בעקיפין, קריאה ליהודים, הרוצים להתאחד עם משפחותיהם בישראל, לעשות זאת.

בפועל בריה"מ היתה אנטישמית מאוד, עצם המילה "יהודי" היתה הקללה הכי גרועה. ברחוב, בעיתונות, בספרות ובכל מקום - היהודים לא רצויים מצד אחד ומצד שני לא מאפשרים להם לצאת.

באופן רשמי - טוענים שמותר לכולם לצאת, בפועל - רק מעטים מצליחים לצאת, והשאר קיבלו סירוב, פוטרו מעבודתם, סולקו מהאוניברסיטה והמשיכו להגיש שוב ושוב בקשות. לעיתים קרובות גם נעצרו ונשלחו למאסר בתאנות שווא של פעילות אנטי סובייטית (ללמוד עברית, לחגוג חגים יהודים, ללמוד/ללמד על ישראל וכ'ו).

מספר הבקשות לאישור יציאה (על חרף הסכנה בסירוב) היה 205,915 יהודים מ 1968-1973 מתוך כ 3 מיליון יהודים מקור

חשבו ביחד:

אם בשנת 1968 ביקשו אישור יציאה 6,786 וקיבלו אישור 379. כמה יהודים נותרו בסירוב?
אם בשנת 1969 ביקשו אישור יציאה 27,301 וקיבלו אישור 2,902, כמה נשארו מסורבי עליה?

עד סוף 1970, בעולם היתה מודעות נמוכה מאוד לכך שיהודים בכלל רוצים לצאת מבריה"מ. אבל בזכות אירועים בלתי ניתנים להתעלמות כמו מכתב ח"י המשפחות וניסיון חטיפת המטוס הריק, האמת התגלתה במערומיה. עכשיו הסובייטים החלו לשחרר יהודים על מנת להוכיח למערב שמותר לצאת מבריה"מ. אבל בשנת 1971 נוספו הנחיות שימשיכו להקשות על המבקשים לצאת:

מבקש, שמקצועו היה קשור, ישירות, לסודות מדינה. אדם כזה צריך לעזוב את מקום עבודתו 3 - 5 שנים לפני שיגיש בקשה ליציאה.
אנשי מקצוע-מומחים הנחוצים לברה"מ.
מי שזה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטה, יצטרך לעבוד מספר שנים ולהחזיר את חובותיו למדינה בטרם יגיש בקשה.

השר הדגיש כי במידה ורופאים רבים ירצו לצאת מאזור מוגדר, חלקם בגלל אינטרס לאומי, הם יסורבו. הוא הסביר, מפורשות, את העמדה הסובייטית שקשה לברה"מ לוותר על כוחות עבודה טובים וכידוע, היהודים, הארמנים והגרמנים נחשבו לגורמים יעילים מבחינה כלכלית, והיהודים נחשבו במיוחד לבעלי מקצוע טובים. השלטונות הסובייטים היו מעוניינים, מבחינתם, שהמהגרים יהיו בעיקר "חוטבי עצים ושואבי מים", או זקנים וילדים.

לפי התפיסה הסובייטית האזרחים היו שייכים למדינה.

המסר הסובייטי היה שתונהג מדיניות של מתן סירובים על-מנת למנוע פגיעה כלכלית ומקצועית בחברה הסובייטית. בריה"מ התייחסה לנושא רגיש מאוד שהתעורר במערכת הבין-לאומית, הקשור לשאלת חופש ההגירה, והוא המושג "בריחת מוחות", אשר גובש בעיקר במדינות העולם השלישי. מדינות אלו היו זקוקות לאנשים משכילים, שרובם קיבלו חינוך במערב, על חשבון המדינה, הגיעו למעמד מקצועי ורבים מהם העדיפו להישאר במערב ולא לשוב ולתרום למדינותיהם.

בעיתונות הסובייטית הפנימית והחיצונית ניתן ביטוי למדיניות היציאה מברה"מ. העיתונאי ולדימיר קאטין, כתב בכתבה שפורסמה ב'ניו-יורק טיימס' (17.4.1971):

"האזרחים המעטים, בני העם היהודי הרוצים לעזוב את ברה"מ לישראל... מקבלים רשות לעשות זאת, אך המספר של אלה הרוצים לעזוב את מולדתם הסובייטית הוא קטן ביותר."

ב'איזבסטיה' (20.2.1971) הוסברה המדיניות באורח חיובי ומבטיח:

"אזרחים סובייטים המבקשים להתאחד עם קרוביהם בישראל, מגישים בקשות הגירה לישראל. מוסדות הממשל הסובייטי שוקלים בתשומת לב כל מקרה ומקרה ואין מונעים מאזרחים בני העם היהודי להגר מברה"מ לישיבת קבע בישראל."

מס ההשכלה / מס התואר

באוגוסט 1972 החליטה ברית המועצות להטיל "מס תואר" על בעלי תארים אקדמיים שלמדו על חשבון המדינה ומבקשים להגר ממנה.

המשכורת הממוצעת בשנות ה 70 למישהו בעל תואר של מהנדס: 120 רובל לחודש

הוצאות מחיה ממוצעת 120 רובל לחודש

התקנה פירטה את לוח המחירים עבור בעלי תארים המבקשים לצאת מהמדינה: *מקור

בוגרי מכון למדעי הרוח והחברה: 4,500 רובל

בוגרי מכון לחקלאות ויערות: 5,600 רובל

בוגרי בתי-ספר לשפות: 6,800 רובל

בוגרי מכונים טכנולוגים: 7,700 רובל

בוגרי בתי-ספר לרפואה: 8,300 רובל

בוגרי מכונים לאמנות ולמוסיקה: 9,600 רובל

בוגרי אוניברסיטאות מרכזיות כמוסקבה: 12,000 רובל

בוגרי אוניברסיטאות בפריפריה: 6,000 רובל

בעלי PhD נדרשו לשלם עוד 1,700 רובל לשנת לימודים.

חשבו ביחד:

אם אתם מרוויחים 140 רובל לחודש, במקרה הטוב, ללא ילדים והוצאות מלבד דירה ואוכל, כ 100 רובל לחודש הוצאות.

כמה חודשים ייקח לכם לחסוך כדי לשלם מס "תואר" של כ 8000 רובל?

כמובן אל תשכחו שעדיין לא קיבלתם את האישור יציאה עצמו.

המס היה כה גבוה שהוא מנע מבעלי תארים את האפשרות לצאת מהמדינה, והיה אסור לקבל כספים ממקור זר.

מסמך סובייטי המפרט את מס ההשכלה:

שטרות שלועגים לברית-המועצות בהוצאת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בר־אילן, תחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת:

תיקון ג'קסון-ואניק

תיקון ג'קסון-ואניק (באנגלית: Jackson–Vanik amendment) הוא תיקון לחוק הסחר של ארצות הברית, שהטיל מגבלות על קביעת קשרי סחר מיוחדים עם מדינות המגבילות הגירת אזרחים. מטרתו העיקרית של התיקון, הנקרא על שמם של הסנאטור הנרי ג'קסון וחבר בית הנבחרים צ'ארלס ואניק, היה להפעיל לחץ על ברית המועצות לאפשר הגירה של יהודים. תיקון זה, בתמיכתו של סנטור יוברט האמפרי, התנה את המשך הסחר האמריקאי עם ברית המועצות במתן יציאה חופשית לישראל ליהודי ברית המועצות.

ההצעה הועלתה בעקבות התגבשות הסכם בין ממשלות ארצות הברית וברית המועצות, באותה תקופה, על פיה ברית המועצות תשלם לארצות הברית 722 מיליון דולר מתוך החוב שלה עבור ציוד שקיבלה במסגרת תוכנית השאל-החכר בימי מלחמת העולם השנייה ובתמורה הממשל בארצות הברית יעשה מאמץ להביא את הקונגרס להעניק לברית המועצות מעמד של "מדינה מועדפת ביותר" מבחינת מכסים על סחר.

פרשת "כופר ההשכלה" הוכיחה מעל לכל ספק, שהגירת היהודים היא נושא הקשור אינטגרלית ליחסים הבילטרליים עם ארה"ב, וכמו-כן, הוכיחה הפרשה שלדעת הקהל במערב ישנה השפעה גדולה מאוד על הממסד האמריקאי, ולכן הממסד הסובייטי אינו יכול להתעלם ממנה.

ב- 10.4.1973, מיד לאחר ביטול "כופר ההשכלה", גיבש סנאטור ג'קסון הצעה לתיקון לחוק הסחר, שחתמו עליה שבעים ושבעה סנאטורים. התיקון התנה את הענקת מעמד של מדינה מועדפת על-ידי ארה"ב למדינה שכלכלתה אינה כלכלת שוק חופשית (קומוניסטית) אשר מונעת מאזרחיה את הזכות להגר באופן חופשי, ללא הטלת מסים או קנסות וללא רדיפות.